<h1>יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רב טובי בר קיסנא</h1>
<h2>דף קכט.</h2>
רב טובי בר קיסנא היה תלמידו של שמואל בכמה דוכתי גר' בפ' לא יחפור [ב"ב י"ט ע"ב] אמר רב טובי בר קיסנא אמ' שמואל רקיק אינו ממעט בחלון ופרש"י אינו ממעט בחלון שבין בית לבית ויש בו פותח טפח ומת מונח באחד מהן וטומאה בוקעת לצד השני אין רקיק זה ממעט את שיעורו ומסקנא משום דלא מבטל ליה וכגון שנילוש במי פירות והאי דלא מבטל ליה פי' כל זמן שלא יחדו לשם ביטול ולא פיר' ביטולו אע"ג דמאיס מסתמ' לא מבטל ליה מיהו אם עשה בו מעשה המוכיח שבטלו אפי' לפי שעה נ"ל שבטל כההיא דהעור והרוטב [חולין קכ"ט ע"א] בית שסככו בזרעים טהרו וכן כופת שאור שיחדה לישיבה טהרה מטומ' אוכלין דהתם יחודה דכיפת וסיככו בזרע' אין לך ביטול גדול מזה ששנין מתורת אוכל לתשמיש בנין או כלים, וכההיא דתניא בפ"א דמס' סוכה [י"ג ע"ב] סוכי תאנין ובהן תאנים, פרכילין ובהן ענבים, קשים ובהן אוכלין, מבכרות ובהן תמרים כולן אם פסל' מרובה על האוכלין כשר ואם לאו פסול ואחרים אומ' עד שיהו קשים מרובין על האוכל' ועל הידות וכיון דמרובה וסכיך ביה אמרינ' בטולי בטיל' לאוכל' אף מלקבל טומ' שהרי הסיכוך שמסכך בהן לאו הביטול אינו ביטול היל' אם הסיכוך רובו כשר הרי אותו מיעוט בטל אבל הידות והאוכלין מרובין אע"ג דבטלינהו לסכך לאו כלום דהא כל דבר שראוי לקבל טומ' אין מסככי' בו ובפסלת גרן ויקב דוקא מסככין ולא האוכלין שהוא אם נילושו במי פירות מיבעיא לי דנר' דלא הוי ביטול לענין סוכה דהא מסקי' התם [שם ג' ע"ב] היתה גבוה מעשר' אמה ובא למעטה בכרים וכסתות לא הוי מיעוט ואע"ג דבטלינהו בהדיא בטלה דעתו אצל כל אדם, ונר' דאין לחלק בין למטה בין למעלה דלמטה לא הוי מיעוט משום דדרסי עליהו אבל למעלה אם היה ראוי לסכך שלא יקבלו טומ' ודאי מסככין דאצל סכך הוי ביטול דומיא דתבן או חבילי קש דלמטה דבסתם לא מבטל ליה לעניין מיעוט ולעניין סכך כשר דכרים וכסתות וכן פירות חשיבי ולא מבטל להו אבל תבן פעמ' הרבה שמבטלו וכל דבר שאדם מבטל ביטול גמור כל זמן שהטומ' בבית משמ' דהוי ביטול כההיא דעירובי' פ' חלון [ע"ח ע"ב] ובתחלת מס' סוכה [ד' ע"א] תבן וביטלו דהוי ביטול אבל תבן סתם פלוגת' דר' יוסי ורבנ'. וגר' נמי בפ' אחרון דמס' מגלה [כ"ו ע"ב] ההוא בי כנישתא דרומאי דהוה פתח ליה פתחא לההוא אידרונא דהוה מחית ביה שכבא בעי כהני למיעל התם לצלויי אתו אמרו ליה לרבא ואמ' להו זילו דלו (תיובתא) [תיבותא] להתם ואותבו אבבא דהוה ליה כלי עץ העשוי לנוחת וכל כלי עץ העשוי לנוחת אינו מקבל טומ' וחוצץ בפני הטומ' וכו' ואי לא דאמרו ליה דזימנין דמטלטלי ליה והוה ליה מטלטל מלא וריקם ומשום הכי לא חייץ אמרינ' דאפי' ביטול לפי שעה הוי בטל דהא פשיט' דאותה לא רצו לבטלה שם לעולם אלא כל זמן שהמת שם ומבטל בהדיא הוי ביטול אבל לא בסתם. ותנן נמי במס' אהילות (פ"ז) [פ"ח] יש מביאין וחוצצין כוורת הקש וכוורת הקנים ובור (ו)ספינה אלכסנדרית שיש להן שולים והן (אחד מארבע) [מחזיקים ארבעים] סאה בלח שהן כורים ביבש דכיון דאין מטלטל מלא וריקן אין מקבל' טומ' היל' חוצצין אם ביטלו, ורקיק נמי לא מיבעיא אם הוא דקה ורכה וביטלה דממעט אלא אפי' עבה נמי ובטלה כיון דנילוש במי פירות ממעט וחוצץ דהכי מסקנא האירוס והקיסום ויריקת חמור ודלעת יונית והאוכלים טהור' ר' יוחנ' בן נורי לא היה מודה באוכלי טהור' חוץ מן העיגול של דבילה א"כ קש' לשמואל מיהא דהתנן בהדיא דחוצצין ואין לדחות ולומ' באוכל' שהרקיבו כדאמרי' הת' [ב"ב שם] גבי גרוגרות שהתריפו דא"כ מאי טעמ' דר' יוחנ' בן נורי וגם אין לפר' אוכל' טהור' שטהרו על ידי שנתבטלו מתורת אוכל כגון שנתעפשו או הרקיבו דאין אילו אוכלי' אלא עפרא בעלמ', היל' נ"ל דאוכל' טהור' היינו שלא הוכשרו או נילושו במי פירות ובטלן בהדיא וקסבר ר' יוח' בן נורי דאותו ביטול בטלה דעתו אצל כל אדם חוץ מעיגול של דבילה דזימנין דבטל מתורת אוכל לפי שעלול לרום תולעים כההיא דפ"ר עקי' [שבת צ' ע"א] ופה דתאיני סכנתא וכן תולעין דקין מאד ואדם חושש בהן וכשמבטל לעיגול הוי ביטול והאי דלא מוקי שמואל להא דמותיבנ' ליה מההיא קופה מלאה תבן וחבית מלאה גרוגרו' רואין כל שאילו ינטלו קופה וחבית ויכול' תבן וגרוגרות לעמוד בפני עצמן חוצצין ומוקמי לה כשהתריפו ולא מוקי לה כשבטלו בהדיא משום דדומיא דתבן קת' ואם בטלו לתבן בהדיא פשי' דבטל דלא עדיף מכרי של תבואה דתנן בפ' [ט"ו מ"ו] (י"ד) דאהילות בית שהוא מלא תבן ואין בינו לבין הקורות פותח טפח וכו' והת' משמ' דסתם תבן בטלו ובסיפא [מ"ז] קת' בית שמלאהו עפר או צרורות בטלו וכן כרי של תבואה וכו' כיון דקת' קופה שהיא מלאה תבן וחבית מליאה גרוגרות שמונחין בחלון ולא קת' שהניחן בחלון ש"מ דממילא בטלי דאם הניחן פשיט' דלשם ביטול הניחן וכשיכולין לעמוד בפני עצמן אמאי לא חייצי כיון דבטלן, היל' בסתמ' קמיירי, וכן כל הנהו דמייתי התם [ב"ב כ' ע"א] עשבים שתלשן והניחן בחלון בלא ביטול דומיא דעלו מאיליהן ועוף ששכן בחלון דכולהו בסתמ' מיירי אבל אם בטלן פשיט' דהוי ביטול. ותנן נמי במס' אהילות פ' (י"ב) [י"ג מ"ה] אילו ממעטים את הטפח פחות מכזית בשר ממעט על ידי רובע עצמות ופחות מעצם כשעורה ממעט על ידי כזית בשר, נר' הפי' אם רובע עצמות מן המת בבית ופחות מכזית בשר משלימו לרובע וכן עצם שהוא פחות משעורה משלים כזית בשר מהן שמונח בחלון ממעטין דזיל הכא ליכא שיעורא ולא הכא איכא שיעורא פחות מכזית מן המת הא דהדר ותני לה כאילו תנא סיפא לגלויי רישא כיון דפחות מכזית מן המת ממעט מפני שאין בו שיעור טומ' היל' כל דבר שאין בו שיעור טומאתו היכא דלא כשיעוריהן אפי' בצירוף אין בהן טומ' וממעטין פחות מכזית מן הנבלה פחות מכעדשה מן השרץ פחות מכביצה אוכלין משמ' אפי' הוכשרו כיון דאין בהן שיעור טהורין לגמרי. ומכאן השיבו על רש"י שמפר' בכל מקום [פסחים ל"ג ע"ב, סוטה ל' ע"ב, זבחים ל"א ע"א] דאוכל מטמ' טומ' עצמו בכל שהו וראייתו מת"כ [שמיני] ורבותי' ריב"א הלוי ור"ת אומרי' דההיא אסמכת' בעלמ' ומדרבנ', ותבואה שבחלון וככי שיש בה ממש ונבלת העוף הטהור שלא חשב עליה ונבלת העוף הטמא שחשב עליה (ועל) [ולא] הוכשרה או הוכשרה ולא חשב עליה ותימ' דמהכא לא אותבינ' לשמואל דהא כי אותיבנ' מההיא דתני' בתוספת' דאהילות פ' פתח שעשאו למאור [פי"ד] עשבים שתלשן והניחן בחלון וכו' עד והאבר והבשר המדולדלין בבהמה וחיה ועוף קיימי ואזלי ומשני בקשור' שחיט לה בטמא' מזבין לה לגוי בכחושה פסיק להו ושדי לכלביה כיון דאיכא צער בעלי חיים לא עביד, היל' הוי ביטול מסתמ' ואמאי לא מותבינ' מנבלת עוף טהור ונבלת העוף הטמא דשדי ליה לכלביה, והתם מותבינ' ליה מעוף ששכן בחלון פרח ואזיל בקשור שחיט ליה בטמא מזבין ליה לגוי בקלניתא דכיון דכחושה היא כעין קלניתא לא חזיא לגוי ולכלביה נמי לא פסיק לה משום צער בעלי חיים והכא ליכא למימ' דהאי נבלת עוף הטהור או טמא בכחוש דהא לא חשב עליה תנן מכלל דבת מחשבה היא אפי' לאדם, ותו דקת' ונבלת העוף (הטהור) [הטמא] שחשב עליה ולא הוכשרה הא הוכשרה דלא ממעטא כדקת' סיפא אלמ' חזיא לאדם וכ"ש לכלביה, היל' נ"ל דכל הני מוקי שמואל כגון שבטלו בהדיא אבל מכל הני דאותבינן ליה משמ' הבריית' דמסתמ' בטלי כמו שכתב'. גר' בפ"א דמס' סוכה [י"ג ע"ב] א"ר אבא אמ' שמואל ירקות שאמרו חכמ' אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח אין חוצצין בפני הטומ' ומביאין את הטומ' ופרש"י מביאין את הטומ' בעודן לחין וכל כמה דלא יבשו אהל הוא מדאוריית', והא דאין חוצצין משום דגזרו בהו רבנ' דילמ' סמכי עליהן כשהן לחין וממעטין וכי יבשי מפרכי ונפלי ולא אדעתי' היל' כמאן דליתנהו דמו ומהאי טעמ' פוסל בסוכה משום אויר, פי' אם מיעט בהן האויר עד פחות מג', וריב"א הלוי פי' כמו שכתב' בשאר ספרי' אין חוצצין ואין מביאין משום דקשי' לי' אי משום גזיר' הוה ליה לפרושי בהדיא דמשום גזיר' הוא, ומפרשי' כיון דלכי יבשי מפרכי אפי' כשהן לחין נמי לא חשיבי, ולי הסודר קש' לפי פיר' ריב"א הלוי דקת' סיפא דהא מתנית' דעשב' שתלשן אבל השלג והברד והכפור והגליד והמים אין ממעטין משמ' דוקא אילו לפי שכשנמסים אין בהן כלום ולכך עומדים שנמסין והולכין היל' אפי' כשהן בעין כמאן דליתנהו אבל ירקות אילו נהי דלכי יבשי מפרכי מ"מ ממש יובש שלהן עדיין הוא בעין, בשלמ' לרש"י דאמ' משום גזירה איכא למימ' קים להו לרבנ' דשאר ירקות אפי' כשמתייבשין ואי איפשר שלא יחסר שיעורו קצת מיהו (היל') לא מפרכי היל' מסיק אדעתיה על השיעור וכיון דאין ממהרים להתיבש ולמפרך אדהכי והכי מסיק אדעתיה אבל שאדם יוצא בהן ממהרין להתיבש ומפרכי וסבר אכתי לא מפרכי וממעטי היל' גזרו עליהו מיהו מדאוריית' חייצי ומביאין דהא אית בהו מששא, אלא לריב"א הלוי לתנייה גבי הני ברד שלג וכפור ומסכר' ומאי שייר דהאי שייר ותו תניא בההיא סיפא דיש מביאים וחוצצין [אהלות פ"ח מ"ה] אילו לא מביאין ולא חוצצין הזרע והירקות המחובר לקרקע חוץ מן הירקות שמנו, וכיפת הברד והשלג והכפור והגליד והמלח וכו' אלמ' דכל אותן עשבים שאינן אירוס וקיסום וירקות חמור ודלעת יוונית אינן חוצצין ולא מביאין ותניא [תוספתא שם פי"ד] או שעלו מאיליהן בחלון חוצצין ומשמע אפילו אם אינו אותן שמנו חכמ' (שמנו) לא עקר להו בשביל הכותל ונראה דדוקא כשעלו מאיליהן בחלון שנוטין ממש בתוך החלון התם הוא דחייצי דלא גריעי מתלוש המונח בחלון אבל אם אינו מונח בחלון הרי לא מיעטו את האויר החלון התם אין חוצצין ואין מביאין דאהל דידהו כמאן דליתיה אלא דוקא אותן שמנו שהן חוצצ' ומביאי' אפי' אם עומד חוץ לחלון דחשיבי כמו אילן וקביעי כדתנן [סוכה י"א ע"א] הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסום היל' חשיב אהל דידהו בין לחוץ בין להביא דאי לא נימא הא דקת' כיפת השלג והכפור והגליד והמלח דאין חוצצי' והקת' בבריית' דמלח ממעט בחלון (אלא) [אלמא] המלח המונח בחלון ממעט האויר וחוצץ אותו אבל אם עשה ממנו כיפה כמו אוהל אותו אוהל אין חוצץ ואין מביא את הטומ' ולאו בחלון עסיקי' וכל הנך דממעטי בחלון ממעטי וכל הני דתנן דלא ממעטי כולהו בין מדאוריית' בין מדרבנ' לבר מן הירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח דמדאוריית' ממעטי אבל לא מדרבנ' ולא שרפינן עליהן תרומ' וקדשי' והאי דמביאין את הטומ' נ"ל לא כשהן מחובר' דהא כל שאר עשבי' אין מביא' כ"ש אילו, אלא נר' שאם נתנן על גבי יתידות או על קונדסין להצטולל תחתיהן דהיינו אוהל כיון שלשם צל נתנן ולשם אוהל נר' שכל העשבים שעשאן כך מביאין את הטומ' וחוצצי' נמי בפני הטומ' מן התורה חוץ מאילו דאפי' עשה מהן אהל אע"ג דמביאין אין חוצצי' כיון דלכי יבשי מפרכי והיל' בסוכה נמי פסלי משום אויר, דאם בא אדם לעשות סוכתו בעשבים שלא יקבלו טומ' למה לא יסכך בהן וכי היכי דחשיב סכך חשיב נמי אהל, אבל במחובר לא חשיבי אהל אלא אותן שמנינן, וכל אילו דברי' שמנו שממעטין בחלון, ופירשו רבותי' טפח, לא כל הפתחים שוין אצל המת דיש שאמרו בחלון ד' על ד' ויש שאמרו כפותח טפח ויש שאמרו כראש אדם גדול ויש כמלא מקדח גדול ויש כבינוני ויש כקטן. גר' בעירובי' פ' בכל מערבין [ל' ע"א] ר' שמע' בן אלע' אומ' עוג מלך הבשן פתחו כמלואו והיינו לטמא אותו פתח ולטהר שאר הפתחי' כדתניא [תוספתא אהלות פ"ח] המת בבית ולו פתח' הרבה ואיבעי' להו פליגי רבנ' עליה דר' שמע' בן אלע' או לא ת"ש דאמ' רבה בר בר חנה א"ר יוח' עוג מלך הבשן פתחו בארבעה ש"מ פליגי ואמ' אביי דלא פליגי דהתם כגון דאיכ' פתחי' קטני' טובא ואיכא חד דהוי ארבע' דכי מירוח ודאי בההוא קמרווח, ותנן נמי באהילות פ"ג [מ"ו] כזית מן המת פתחו טפח והמת פתחו בד' טפחי' להציל מן [הטומאה] על הפתח' אבל להוציא את הטומ' בפותח טפח וגדול מכזית כמת ר' יוסה אומ' השדרה והגלגלת כמת, וגר' נמי בפ' המפלת [נדה כ"ז ע"ב] א"ר שבתי א"ר יצחק מגדלאה ואמרי לה א"ר יצחק מגדלאה א"ר שבתי מת שנשרף ושלדו קיימת טמא מעשה היה וטמאו לו פתח' גדולים וטהרו לו פתח' קטני' ודייק ר' יוחנ' הת' טעמ' דשלדו קיימת הוא דטהרו לו פתחי' קטני' הא אין שלדו קיימת אפי' פתחים קטני' טמא' דכל חד וחד חזי למפק ביה אבר וא"ל רבינ' לרב אשי ר' יוחנ' דאמ' כרבנ' דאמרי אפר שרופ' טמא, ומשנה היא בפ"ב דאהילות אפר שרופין ר' אליעז' אומ' שיעורו כרובע וחכמ' אומ' מלא תורוד ועוד. וגר' בפ' י"ב [פי"ג מ"א] העושה מאור בתחילה שיעורו כמלא מקדח גדול של לישכה שירי מאור רום אצבעים על רוחב הגודל ואילו הן שיעורי המאור חלון שסתמה ולא הספיק לגומרה חררוהו המים או שרצים או שאכלתו מלחת שיעורו מלא אגרוף חשב עליו לתשמיש שיעורו טפח למאור שיעורו מלא מקדח, כן שנו באהילות, ובמס' כלים פ' י"ז [מי"ב] ויש שאמרו מדה גסה וכו' עד ומאור שלא נעשה בידי אדם שיעורו מלא אגרוף גדול זהו אגרופו של בן בטיח א"ר יוסי ישנו כראש גדול של אדם ושנעשה בידי אדם שיעורו מלא מקדח גדול של לישכה שהוא כפונדיון האיטלקי וכסלע הנירונית כמלא נקב העול, ובבכורות פ' על אילו מומין [ל"ז ע"ב] מייתינ' לה, ובתוספתא דכלים פ' מלא תרווד רקב [ב"מ פ"ז ה"א] ר' יוסי אומ' ישנו כראש גדול של צפ[ורי] אחרים אומ' משמו טפח ושליש טפח וכך היו משערין עד שלא יבא בן בטיח, ובתוס' דאהילות (פ"ד) [פרק ארבעה] שהיו נושא' את הנדבך [פ"ז] כותל שנסדק כמין ערב ומפולש לכאן ולכאן רחב מצד אחד וצר מצד אחד טומ' ברוחב הבית טמא ובצד נידון מחצה על מחצה וכמה יהא הסדק הזה ר' אומ' כאגרופו של בן בטיח, ותו תניא בתוס' דאהילות פ' פתח שעשאו למאור [פי"ד] ר' יהוד' אומ' בהן שלש מדות מש"ר עקיבא עושה לצוות לשמירה ולזון את עיניו כל שיהא להוצאת כלים ולהכנסת כלים לתשמיש ולנר שיעורו בפותח טפח (לקנה) [לקנח] ולא יצביתו ב"ש אומ' במלואו וב"ה אומ' בפותח טפח, ועל חור שחררוהו מים וכו' פליג ר' יהוד' ואמ' כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אהל, בפ"ג דאהילות [מ"ז] ומייתינ' לה בתחלת פ' הישן במס' סוכה [כ' ע"ב] ומסיק מודה ר' יהודה בשקיפין וסלעים, ועיין הת' העושה מאור בתחילה ושמה [אהלות פי"ג] כמה חילוקי' דתנן נמי התם העושה מקום לקנה ולאסטפי ולנר שיעורו כל שהוא כדברי ב"ש ב"ה אומ' בפותח טפח לזון את עיניו ולדבר עם חבירו ולתשמיש חבירו בפותח טפח ועלה קת' אילו ממעטין את הטפח, ותימ' מאי אמרינ' בחלון שהוא ד' על ד' שכשחשב להוציאו בו אם אילו המנוין מונחין שם ויש שם חלונות אחרות ד' טפח' על ד' אם כולן טמאין כאילו לא חשב וזה טהור דאותה מחשבה כמאן דליתה או דילמ' דוקא בטפח שהוא מביא וכן שיעור מקדח דוקא ממעט אבל חלון כיון שחשב להוציאו או אם הינוח שמונח שם כמאן דליתה דודאי דעתו לפנותו משם, ונר' ודאי דבתר מחשבתו אזלינן ולא הוי מיעוט וכן פתח' קטנים אצל כזית מן המת להוציאו בו לא הוי מיעוט, דהא טפח שנסתם לפי שאמרו זה מציל כל זמן שהסתימה שם כגון אם יש לו דלת כשיעורו ואילו פתחים הנעולים אין מצילין. תנן באהילות פ' אדם וכלים והוא פ"ה [פ"ו מ"ב] קוברי המת שהיו עוברי' באכסדר' והגיף אחד מהן את הדלת וסמכו במפתח אם יכול הדלת לעמוד בפני עצמו טהור ואם לאו טמא, וכן חבית של גרוגרות או קופה של תבן שהיא נתונה בחלון אם יכולין הגרוגרות והתבן לעמוד בפני עצמן טהור ואם לאו טמא ובספרי' שלנו [ב"ב י"ט ע"ב] מתיבי קופה מלאה תבן וחבית מלאה גרוגרות שמונחין בחלון רואין כל שאילו ינטלו יכולין תבן וגרוגרות לעמוד בפני עצמן חוצצין ואם לאו אין חוצצי' ונראה דהמשנה [חסר כאן] נשנו ולא ידענא מאי טעמ' תני במתני' בלשון טהרה והבריית' בלשון חציצה והמשנה הקדימה גרוגרות לתבן והבריית' איפכא והבריית' האריכה ברואין כל שאילו ינטלו וכו', ורש"י פי' דהני גרוגר' לא הוכשרו, ותימ' אי כשהתריפו ואין ראוין לאכיל' אפי' הוכשרו נמי יבטלו מתורת אוכל שוב אין מקבל טומ' ואם בשביל שאם יחשב עליהן לאכילה הוי מחשבה הא כל זמן שלא חישב לאו כלום נינהו דכי אסקינ' גבי נבלת העוף הטמא שהוכשרה ולא חשב עליה דממעטת כיון שהתליעו ודאי אסוחי אסח דעתיה דהנהו סכנתא נינהו כמו שכת' למעלה ואי משום דחזי לכלבא ותניא באילו [פסחים ט"ו ע"ב] הפת שעיפשה ונפסלה מלוכל אדם והכלב יכול לאוכלה שמטמ' טומ' אוכלין א"כ דראוין (אלא) [לכלב] בשהתריפו תיפוק לי דהא חזי ליה לכלב ולא מבטל לה היל' נר' דכלל כלל לא חזי ובטל מתורת מאכל ואפי' הוכשר טהר מכלום. ונ"ל הא דאוקימן [ב"ב כ' ע"א] בחבית של מתכת ומחו עלה כמה עוכלי דא"כ תטמא החבית כל הבית מפני שחרב הרי הוא כחלל וכמו שהמת מטמ' באהל אף כלי מתכות הבאין מחמת מת בין שנגעו בין שהאהיל המת עליהן אף הן מטמ' באהל כדאית' בנזיר פ' כהן גדול [נ"ג ע"ב], דתניא וכל אשר יג' על פנ' השד' זה המאהיל על המת בחלל זה אבר מן החי ויש בו כדי להעלות ארוכה חרב הרי הוא כחלל, או במת זה אבר המחולל מן המת, או בעצם זה רובע עצמות, או בקבר זה קבר סתום, דאמ' מר טומ' בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, ואילו גבי נוגע אמ' רב יהוד' תניא בעצם זה עצם כשעורה וכו' מדקאמ' ואילו גבי נגיעה ש"מ דכל הני דתניא לעיל באהל' וכל כלי מתכות קרי חרב וא"כ החבית עצמה אמאי לא מתיא טומ' לאידך גיסא מחמת האהל, ונ"ל דהא לא קשי', דבהכי עסקינ' שהמת מוטל בבית אחד וחלון טפח או יותר עשוי לבית אחר וקופה וחבית מונחי' באותו חלון המביא את הטומ' היל' כשהתבן או הגרוגרות מונחין שם וכשנוטלין החבית והקופה הגרוגרו' והתבן נשארין בחלון ש"מ דכל כך היו מלאין שגודש התבן והגרוגרו' עודפין על שפתי הקופה והחבית היל' אם נשארין שם כשנוטלין החבית והקופה חוצצי' אם החבית מונח בחלון אלא שהגרוג' לצד המת ממעט כניסת הטומ' חוצץ שהרי לא היה מקום לטומ' לכנס ופומה לבר ולגאו יש לפר' כלפי המת וחוצה לו השולים. מיהו בספרי פרש' פרה [חקת] ובפרש' מדין [מטות] אקרא וכבסת' בגדיכם ביום השביעי תניא בחלל חרב בא הכת' ולימד על החרב שטמאה טומ' ז' והנוגע בה טמא טומ' ז', ולא קת' והמאהיל עליה טמ' טומ' ז', היל' נ"ל דחרב או כלי מתכות שניטמו או במגע המת או שהמת האהילן נעשין אבי אבו' הטומ' לנוגע בהן כנוגע במת עצמו כדאית' בספרי אבל לא לאהל, והדתניא חרב הרי הוא כחלל, אע"ג דכל הנהו דחשיב הת' ודאי לאהל נמי, היינו טעמ' דכיון דאבר הוא חשוב בכל מקום כביריא שלימה כדאית' [אהלות פ"א מ"ז] האיבר' אין להן שיעור משום דהוו בשר גידין ועצמות כדאית' בהעור והרוטב [חולין קכ"ח ע"ב] ועצם אדם נמי דמטמ' ברובע כשבא אדם שלם וכן רביעית דם ושדרה וגלגלת כולהו חשיבי כמת שלם דומיא דמלא תרוד רקב לפי שכל הגוף אינה אלא מלא תרוד כשנקבר ערום ובאבני שיש ושהא מאה ועשרים שנה דחוזר למלא תרוד דכת' והיו ימיו מאה ועשרי' שנה כדאית' בירושלמי פ' כהן גדול [נזיר פ"ז ה"ב] והת' נמי גר' מלא תרוד עפר נטל הקב"ה ממקום המזבח וברא בו אדם הראשון, והאי דלא מטמ' במגע לר' שמע' משום דאי איפשר ליגע וכן נמי מת ששרפו ושלדו קיימת הרי מטמ' כדאית' בהמפלת [נדה כ"ז ע"ב], דהא אפי' שרץ שנשרף ושלדו קיימת הרי כשרץ כדאית' בפ' דם נידה [שם נ"ו ע"א], אבל חרב שאינו מגוף המת נהי(ר') דרבייה קרא לעשות אבי אבות הטומ' היינו דוקא למגע ולא אהל דאין החרב מטמ' באהל אלא במגע דוקא, וקבר סתום דמטמ' משום טומ' רצוצה היא דבוקעת, דהא גולל ודופק ועצם כשעורה מפני שעצם כשעורה אינו כביריא וגולל ודופק אינו מגוף המת ולכך חלוקה טומאתן שעצם כשעורה טהור מלהאהיל וגולל ודופק מהיסט, כדאית' נמי בהעור והרוטב [חולין קכ"ו ע"ב]. ונ"ל שאין הכהן חייב מלקות אלא על טמאות הפורשות מן המת אבל על כלי מתכות שנטמו במת אינו לוקה, דהכי תניא בת"כ בתחיל' פרש' אמר אל הכהנים, לנפש לא יטמ' בעמיו, אין לי אלא המת מניין לרבות את הדם ת"ל לנפש, והיינו רביעית דאע"ג דאין הנזיר מגלח עליו הכהן מוזהר עליו וסיומא דברייתא וכן הוא אומ' כי נפש הבשר בדם הוא [ואומר כי הדם הוא הנפש], ומניין לרבות כל הטמאות הפורשות מן המת ת"ל ואמר' אליהם לרבות כל טמאות הפורשות מן המת, מדקתני הפורשות ולא קת' הבאות ש"מ דדוקא פורש' מגופו כגון השדרה והגלגלת ורובע עצמות ורביעית דם וכזית מן המת והאיברי' אע"פ שאין להן שיעור, דזה הכלל כל שהוא בלא יבא ונפש מוזהר עליו, אבל גולל ודופק שאינו נפש אע"פ שמטמ' באהל אינו מוזהר עליו וכן חרב אע"פ שהוא כמת אינו נפש ולדידי אינו מטמ' באהל, ותניא נמי בנזיר פ"ג מינין [מ"ג ע"ב] ואפי' לאותן קרוב' שמיטמ' להן אם חסרו אמ' רב חסדא, לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר, וסוף סוף אוקמינ' לה כתנאי והת' גר' דאינו מיטמ' לא לאבר מן החי של אביו ולא לאיבריו, ותני רב כהנא (ברבי) [בדבי] ראב"י לה יטמ' ולא לאיבריה פרט לכזית מן המת וכזית נצל ומלא תרוד ורקב דעל כולן מוזהר אבל על רוב בנינו ועל רוב מינינו של אביו מיטמ' מפני שהוא כמת שלם ודוק' דאביו אבל על רחוק' מוזהר על כל אילו, ועצם שהו' כשעורה הל' למשה מסיני [נזיר נ"ז ע"א] שהנזיר מגלח עליו ואע"פ שאין מטמ' באהל, אבל אם הכהן מוזהר עליו לא ידענא, דהא לא קא מרבי אלא טמאות שהן בלא יבא ועצם כשעור' לא שייך בהאי כללא הוא ואינו בכלל נפש וגם נ"ל אע"פ שאין הנזיר מגלח על רביעית דם ועל רובע עצמות מ"מ מוזהר הוא שלא ליטמ' עליהן דהא איתיה בלא יבא, דהא תנן [שם מ"ט ע"ב] על אילו טמאות הנזיר מגלח ומוזהר לא תנן, ותו [שם נ"ד ע"א] על אילו טמאות אין הנזיר מגלח ואילו אינו מוזהר לא תנן דהא כת' ביה בנזיר על נפש מת לא יבא, ותניא בפ' כהן גדול בנזיר [מ"ח ע"א] אשכחן כהן גדול נזיר מנלן דתניא בספרי פ' נזיר [נשא] כל ימי הזירו על נפש מת לא יבא שומע אני אפי' נפש בהמה כעניין שנ' מכה נפ' בהמ' ת"ל נפש מת בנפש אדם הכת' מדבר ר' ישמע' אומ' אינו צריך הרי הוא אומ' לא יבא, בנפש המטמ' בביאה הכת' מדבר, וכיון דרובע עצמות ורביעית דם איתנהו בכלל לא יבא ש"מ דמוזהר עליו וטומאות שהנזיר מגלח עליהן דין הוא, אבל אותן שאין מגלח עליהן כגון רובע עצמות ורביעי' דם הא אסקינ' בנזיר פ' כהן גדול [נ"ג ע"א] א"ר אלעז' זקני' הראשונ' מקצתן היו אומרי' חצי קב עצמות וחצי לוג דם [לכל רובע עצמות ורביעית דם] לא לכל ומקצתן היו אומ' אף רובע עצמו' ורביעי' דם לכל ב"ד שלאחרי' אמרו חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל רובע עצמו' ורביעי' דם לתרומ' ולקדשי' אבל לא לנזיר ועושה פסח, ומסקינ' מפי חגי זכריה ומלאכי אמרוה והל' הוא למשה מסיני דהא בכמה דוכתי מסקי' הל' היא בנזיר ורובע עצמו' דאין נזיר מגלח עליהן אפי' על מגען ועל משאן כגון דאקמח אקמוחי דלית בהו עצם כשעורה וכן על אהילן דאע"ג דאקמחי אקמוחי מטמ' באהל. ומצ' כת' בש' ר"ת זל"ע ששלח לרב ר' חיים הכהן שאסור לכהנים ליכנס בתוך הבית שבו כלי מתכות משום דחרב הרי הוא כחלל ותניא במס' שמחות [פ"ד] כל טומ' שהנזיר מגלח עליה כהן מוזהר עליה והואיל ונזיר מגלח עליה דחרב הרי הוא כחלל אף לנזיר אף הכהן מוזהר עליה, והרב ר' חיים שלח לו הא דתניא בתוספת' בראש אהילות שנים (שנים) טמא' במת שלשה טמאי' במת וכו' בד"א בתרומות אבל בקדש' אין הנזיר מגלח אלא על המת בלבד. ותמיה אני אם אסר ר"ת בכי הא(מ') דלא מצינו בשום מקום שיהא כהן מוזהר אלא על טמא' הפורש' מן המת כמו שכת' למעלה, ונר' דברי הרב ר' חיים כי אותה הבריית' במס' שמחות כך היא, כהן גדול שהוא מטמ' למתים או שפרע או שפרם הרי זה לוקה ארבע' כל טומ' מן המת שהנזיר מגלח עליה סופג ארבע' כל טומ' מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין סופג את הארבעי' כהן הדיוט שהוא מטמ' למת או שנכנס לבית הקברו' הרי זה לוקה ארבע' כך היא שנויה בשמחות, אבל בתוספת' דמכות פ' האוכל מן הפסח [פ"ד] כך היא שנויה כהן גדול שפרע או שפרם או שנטמא לאחד מן הקרובי' הרי זה חייב זה הכלל כל טומ' מן המת שהנזיר מגלח עליה לוק' עליה את הארבע' וכל טומ' מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין לוק' עליה את ארבע' אבל כהן הדיוט שנטמ' לשאר מתים או שנכנס לבי' הקברו' הרי זה חייב, והכי פי' לפי שלא מצינו בכהן גדול מפורש בת' (אם) [אלא] לאביו ולאמו לא יטמא מניין לעשות אחיו ואחותו כיוצא באביו ואמו וקאמ' זה הכלל כל טומ' מן המת שהנזיר מגלח עליה, פי' שמפורש בנזיר שלא יטמ' דהיינו אחיו ואחותו נמי, שאם נטמ' בהן הרי זה מגלח עליהן כשאר מתים אף כהן גדול מוזהר עליהן דאתיא מג"ש דנאמ' אמו בכהן גדול ונאמ' אמו בנזיר ללמוד זה מזה בין לאזהרה בין למת מצוה כדאית' בגמ' ראשונ' דכהן גדול ונזיר [מ"ח ע"א], והאי דמסיק' וכל טומ' מן המת שאין הנזיר מגלח עליה לאו לאפוקי רביעית דם ורובע עצמות דכיון דכהן הדיו' מוזהר עליה' כ"ש כהן גדול אלא לאפוקי סככות ופרע' ובית הפרס וגולל ודופק, ולדידי כלי מתכות בין שנטמאו במגע המת בין באהילן דעל אילו אין כהן גדול מוזהר משום דספיק' נינהו ואינן טמאות הפורשות מן המת וכ"ש דכהן גדול ונזיר מוזהרין על הרחוקין, אבל כהן הדיוט מצוה ליטמ' לקרוב' אבל על הרחוק' לוק' ואם נכנס לבי' הקברו' שוה בזה לכהן גדול ונזיר דלחייב. ובירושלמ' דמס' נזיר [פ"ז ה"ד] תני שנים טמא' במת וכן שלשה וכן ארבעה כיצד שני(ם) [בני] אדם הנוגע במת טמ' טומ' ז' ואדם הנוגע בו טמ' טומ' ערב (וכולה) [וכולי] כדאית' בריש אהילות ופירש' רבי' יצחק בן רבי' מלכי' צדק מסימפונטא זל"ע וכו' עד ר' יוח' בש"ר ינאי וכולהון תורה הן אצל תרומה אבל על ביאת המקדש אינו חייב אלא שיני שנגע בראשון מה טעם איש אשר יטמ' ולא יתחט' הטעון חיטוי חייב על ביאת מקדש שאינו טעון חיטוי אינו חייב על ביאת מקדש, התיבון הרי אדם הנוגע בכלים שנגעו במת טעון חטוי והוא שיני א"ר הונא בר חייא בטומ' איש באיש ולא בטומ' אדם בכלים וכו' עד תני על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים בארבעים משום מכניס כלים טמאים למקדש וכו' עיין התם עד ראשון שהנזיר מגלח עליו חייב על טומ' מקדש וקדש' שיני שאין הנזיר מגלח עליו אין חייב עליהן, א"ר יוח' לטמא' הפורשות מן המת נצרכא וכו'. וראיתי כמו כן שאומרי' כי יש חילוק בין חיים שנהרג בו ואפי' בכלי עץ שהיא אבי אבו' הטומ' מגזיר' הכת' לכלים שנגעו מאחרים במת דהתם חילוק למתכת וכלי עץ ומביאין ראיה מן הספרי מוכבסתם בגדיכ' ביום השביעי, ולא נהירא לי כי הפי' של הבריית' אינו בעיני כמו שפירשוה וצריכ' למחוק בכמה מקומות דרחמנ' אמ' חרב הרי הוא כחלל וההיא דהזורק [שבת ק"א ע"ב] כבר פירשוה רבותי' שאינה ראיה לאהל. ורב טובי בר קיסנא הוא דגר' בשלהי עירובי' [ק"ד ע"ב] אמ' רב טובי בר קיסנא אמ' שמו' המכניס טמא שרץ למקדש חייב שרץ עצמו פטור שנ' מזכר עד נקבה תשלח' מי שיש לו טהרה במקוה וכו', ובנדרי' פ"א [י"ב ע"ב] וכן במס' נידה פ"א [ו' ע"ב] ועיקרה במנחות פ' כל המנח' נקמצות [ע"ו ע"א] אמ' רב טובי בר קיסנא אמ' שמו' לחמי תודה שאפאה ארבע חלות יצא וכו' ומימרא זו שייכא לחברה בהילכות יש אם למקרא או למסורת משום דפליגא אדרב הונ' דאמ' התם מנחת מאפה שאפאה מצה אחת יצא משום דקרינ' מצות ומצת כת'. גר' בפ"א דקידושין הל' כל העושה מצוה אחת מטיבין לו [ל"ט ע"ב], רמי ליה רב טובי בר קיסנא לרבה י"ס לרבא ונר' רבה תנן העושה מצוה אחת מטיבין לו עשה אין לא עשה לא ורמינהי ישב ולא עבר עבירה נותנ' לו שכר כעושה מצוה א"ל הת' כגון שבא דבר עבירה לידו וניצול ממנה כד"ר חנינא [בר] פפי וכו', ובירושלמ' דקידושי' [פ"א ה"ח] מייתי לה וא"ר זעירא שבאת על ידו ספק עבירה ולא עשאו, א"ר יוסי בר בון מי שייחד לו מצוה ולא עבר עליה מימיו אמ' מר עוקבי כגון כיבוד אב ואם, א"ר מנא אשרי תמימי דרך ההולכ' בתורת יי' בהולכי' בתורת יי', א"ר אבין אף לא פעלו עולה בדרכ' הלכו [כבדרכיו הלכו] א"ר יוסי בר בון מה כת' אשרי האיש אשר הלך בעצת צדיקי' אין כת' כאן אלא אשר לא הלך בעצת רשעי' מכיון שלא הלך בעצת רשעי' כאילו הלך בעצת צדיקים.
